פרשת וארא

על בקשת ה' ממשה רבינו לשוב למצרים ולבשר לבני ישראל את בשורת הגאולה, ענה משה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי".

יש לשאול: הרי ה' מסר ביד משה את הסיסמה "פקוד פקדתי", שתי המילים האלו שהיו שמורות במסורת אצל זקני ישראל כסימן לגאולה. ואם כן, מדוע חשש משה שלא יאמינו לו?

אלא, משה היה סבור שלאחר גלות קשה של 210 שנים במצרים הפך השיעבוד לדבר רגיל בקרב העם. משה חשש שהיהודים הורגלו כל כך לחיי הגלות עד שקשה יהיה להם לקלוט בשכלם ולהרגיש בלבם כי אכן הנה הגיעה עת הגאולה.

על כך השיב ה' למשה ואמר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב . . . וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" (פרשתנו ו, ג-ה), לאמר: בני ישראל בנים הם לאבות, אברהם יצחק ויעקב. אפילו גלות מצרים הארוכה לא יכולה להשכיח את רוח האבות מקרבם.

בתוקף ייחוסם כבני אבות אין הם יכולים להתרגל לחיי גלות, ולכן בכל יום נוסף שעבר עליהם בשהותם בגלות מצרים הם חשו את חריפותה וקושיה של הגלות - באות וצמה שחשו בה בים כניסתם למצרים.

אין ספק - אמר ה' למשה - שהם יקלטו את הבשורה בקלות; "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

בני ישראל, כבני האבות, הינם למעלה מהגלות, ולעולם אין בכוחה של הגלות להכניע את שאיפתם לגאולה. גם בזמננו, לאחר גלות קשה וארוכה שארכה כ2000 שנה, לא התרגלנו אליה. ולכן ודאי שעם ישראל מוכן לקבל את הבשרוה ש"הנה הנה משיח בא" - בשורת הגאולה האמיתית והשלימה.